גזר דין בתיק פ"ל 3975-08-12

הנאשם מר עבדאללה אבו סנינה (להלן: "הנאשם") הורשע לאחר ניהול הוכחות בעבירה על תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") (שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית בזמן נסיעה); בעבירה על סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") (הכשלת שוטר); בעבירה על סעיף 338(1) לחוק העונשין (נהיגה בפזיזות ורשלנות) ובעבירה על תקנה 44(א) לתקנות התעבורה (פניית פרסה תוך סיכון עוברי דרך).

העבירות קשורות לאירוע מיום 17.07.2012, סמוך לשעה 13:59. בקצרה על פי הנטען בכתב האישום לאחר שהנאשם נצפה ע"י ניידת סמויה במהלך הנסיעה אוחז בכף ידו הימנית בפלאפון נייד, התבקש לעצור. הנאשם לא שהה לקריאת השוטרים לעצור את הרכב ונמלט תוך שהוא מבצע עבירות מסוכנות, וכתוצאה מכך התנהל מרדף משטרתי עד שלבסוף הצליחו השוטרים לתפוס את הנאשם.

בהכרעת דין מפורטת שניתנה על ידי ביום 11.12.2012, קבעתי שהנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום מבלי יוצא מהכלל (ראו פ"ל 3975-08-12 מדינת ישראל נ' אבו סנינה (פורסם בנבו, 11.12.2012)).

הבעייתיות המוכרת במרדף משטרתי

מחקרים בחו"ל הוכיחו כי ישנו סיכון רב במרדפים וניתן כמה דוגמאות משלל הדוגמאות הקיימות.  בדו"ח השנתי של משטרת פנסילבניה שבארה"ב בשנת 2003, 31.86% מהמרדפים הסתיימו בתאונות, כשמחצית מהתאונות היו של הרכב הנמלט. מחקר שפרסם משרד המשפטים האמריקאי בשנת 1997 שהתבסס על נתונים משלוש מדינות בארה"ב (פלורידה, נברסקה ודרום קרולינה) הצביע על כך ששכיחות התאונות קשורה בין השאר לביצוע המרדף באזור עירוני (לא כפרי) ולמספר הרכבים הרודפים.  במיאמי, הראה המחקר כי 41% מהמרדפים נסתיימו בנפגעים.  באומהה, הראה המחקר כי ב- 40% מהמרדפים נגרם נזק לרכוש.

ככלל ניתן לומר שאחוז גבוה של המרדפים מסתיים בתאונת דרכים ולדאבוננו לעיתים גם בתאונה קטלנית.  המחקר המדעי בנקודה זו הוא חד משמעי.

שאלת המדיניות - לרדוף או לא לרדוף? ומה צריכה להיות מדינות הענישה כלפי נהגים נמלטים?

סיכון זה של המרדפים, מביא בהכרח לבדיקה של המדיניות הנוהגת לגבי מרדפים משטרתיים.  ישנן מחלקות משטרה בארה"ב המדגישות נהלי המרדף מפורטים המכילים בין היתר פירוט אחריות של אחראי המרדף שמנהל את האירוע, דיווחים להפקת לקחים ועוד.  ישנן גם כאלו המנסות להמעיט במרדפים אלו.  אולם כאן נכנס הציבור לדילמה ללא פתרון.

אם תחל המשטרה במרדף בכל מקרה בו נמלט ממנה אדם או נהג, ישנו חשש לסיכון בעצם המרדף עצמו.  אולם אם לא ייעשו מרדפים כאלו, ישנו חשש כי נהגים עבריינים היודעים זאת ינסו להימלט.

אין פתרון מפורש לבעיה זו.   כמו תמיד יש למצוא איזון בין הסיכון המיידי שבעריכת מרדף, לבין הסיכון שבאי ביצועו.  דומה שיקשה לתת תשובה חד משמעית והנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה צריכות להכריע.

הנטייה האנושית לברוח בעת צרה והצורך להילחם נגדה

נקודה נוספת צריכים אנו לזכור.  ישנה נטייה אנושית טבעית לברוח בעת צרה.  היינו מעיזים אפילו לומר כי האינסטינקט הטבעי הוא להרים רגליים ולברוח מהמקום.  תוך תקווה שבריחה מהבעיה תפתור את הבעיה לבורח.  דווקא בשל מגמה זו, צריכה התגובה להיות קשה.  קרי, מן הראוי הוא ששום נהג לא יהרהר אפילו על אפשרות זו של בריחה.  יש הכרח ליצור אווירה שבה יהיה ברור לכל נהג/ת כי הדבר החמור ביותר מבחינת החוק והציבור הוא להימלט מהמקום או אפילו לנסות להימלט.

מהי לכן מדיניות הענישה הנכונה כלפי עבירה זו?

מכל אלה עולה מסקנה אחת.  מדיניות הענישה צריכה להיות קשה כלפי נהגים נמלטים, וזאת לא רק משום כבודם של השוטרים כמייצגי הציבור (נימוק שגם בו אין לזלזל).  יש צורך במדיניות נוקשה בעיקר בשל הסיכון הבטיחותי החמור שכל מרדף משטרתי גורם.  מי שנמלט ברכבו וגורם לניידות לרדוף אחריו מסכן את חיי הזולת, כפשוטו.

נדגיש שוב כי הימלטות מפני שוטרים היא מעשה חמור, המסכן את חיי הזולת. במהלך מנוסתו מתעלם לרוב הנמלט מחוקי התנועה ומסכן באופן ממשי את חיי המשתמשים האחרים בדרך.  המדובר בתופעה שהתגברה בתקופה האחרונה ויש להילחם בה. מדיניות הענישה כלפי מי שנמלט משוטרים צריכה להיות קשה. זאת לא רק משום כבודם של השוטרים כמייצגי הציבור, אלא - ובעיקר - בשל הסיכון הבטיחותי החמור שכל מרדף משטרתי גורם.    מדיניות מותב זה בהתאם להנחיות בית המשפט העליון היא כי בכל מקרה בו ישנו מרדף משטרתי, העונש ההולם צריך להיות מאסר בפועל.

בע"פ 3141/08 מדינת ישראל נגד דבארי (לא פורסם, 28.7.2008( ציין כבוד השופט ג'ובראן: "בית משפט זה נתן דעתו שוב ושוב לתופעה הקשה של "מרדפים" המתנהלים בכבישי הארץ ובחוצות הערים. קביעתנו הייתה, ועודנה, כי אין לקבל תופעה זו, המסכנת חיי אדם בכוח ובפועל, ויש לגזור על הנוטלים בה חלק עונשי מאסר כבדים, כגמול על מעשיהם החמורים, וכביטוי להוקעתם על ידי החברה (ראו, למשל, ע"פ 2079/06 אבו עצא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2006); ע"פ 7632/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2006); ע"פ 342/05 אלרביעה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.6.2005))".

העולה מכך הוא שיש להחמיר במקרים בהם נמלטו נהגים משוטרים וגרמו למרדפים משטרתיים אחריהם.  נוסיף עוד כי לאור התגברותם של מקרי בריחה לאחרונה, מתגבר הצורך בהחמרה מעין זו.

ומן הכלל אל הפרט - המקרה שלפנינו

זוהי כמובן הגישה הכללית שאין חולק לה, אולם בשיטתנו הענישה היא כמובן אינדיבידואלית. בכל מקרה יש להסתכל על נסיבותיו האישיות של הנאשם כאשר אנו באים לגזור את עונשו. ברם, בד בבד יש להתחשב בחומרת העבירות אותן ביצע הנאשם.

במקרה שלפנינו, המאשימה ביקשה להשית על הנאשם עונש של מאסר למשך שנתיים , מאסר על תנאי , פסילה ארוכה ומשמעותית וקנס מרתיע.